הטבע השני: ההרגל שעובד בשבילך כשאתה עייף בגיבוש

בלילה השלישי של גיבוש שייטת 13 לא החלטתי לקום כשקראו לנו. אני זוכר את זה היטב, כי לא היה שם שום "אני אקום". פשוט הייתי על הרגליים. הראש היה מכובה. משהו אחר הפעיל אותי.

המשהו הזה הוא מה שהספר קורא לו "הטבע השני". וזה אולי הכלי הכי חשוב להבין לפני גיבוש, כי הוא מסביר למה כל השאר, ה"למה", הלוח, 5 הדקות, עובדים בכלל.

כובש ומושל

במשנה שואלים "איזהו גיבור?" ועונים: "הכובש את יצרו". ואז מביאים פסוק עם שני חלקים: "טוב ארך אפים מגיבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר". יש כובש, ויש מושל. הכובש נלחם כל יום מחדש. הוא קם לאימון אחרי ויכוח פנימי, ומנצח, אבל הניצחון עולה לו כוח. המושל כבר לא נלחם. הוא הבוס. ההרגל עובד בשבילו.

כשאתה מתחיל להתכונן, אתה כובש. כל בוקר זה משא ומתן. המטרה של כל ההכנה המנטלית היא להגיע לגיבוש כמושל: שהדברים החשובים יקרו בלי שתצטרך להחליט עליהם מחדש כשאתה גמור.

מה זה טבע שני

כשאדם עושה משהו פעם אחר פעם, יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, הוא קונה אותו. עד כדי כך שהוא מרגיש שזה הטבע שלו. שהוא לא יכול בלי זה. כמו שכשאתה רעב אתה הולך לאכול, בלי ויכוח פנימי.

ב"מסילת ישרים" זה מנוסח כמעט כאיום: מי שמרגיל את עצמו, "כבר נאסר רצונו במאסר ההרגל הנעשה טבע שני". הרצון שלו נמצא במאסר של ההרגל. בדרך כלל זה נשמע רע. לפני גיבוש זה בדיוק מה שאתה רוצה: שהרגל טוב יחזיק אותך גם כשהרצון כבר לא שם.

למה הרגל מנצח כוח רצון

כוח רצון הוא כמו סוללה. הוא מלא בבוקר, ונגמר כשאתה עייף, רעב ולחוץ. ובגיבוש אתה עייף, רעב ולחוץ כמעט כל הזמן. מי שבנה את ההכנה שלו על "אני אתאפק", "אני אתאמץ", "אני אחליט נכון ברגע האמת", בנה על סוללה שתיגמר ביום השני.

הרגל לא צריך סוללה. הוא רץ ברקע. וזו הסיבה שבגיבוש רואים אנשים חזקים נשברים ליד אנשים פחות חזקים שפשוט ממשיכים: לראשונים היה כוח רצון, לשניים היה הרגל. על הרגע הזה כתבתי גם במאמר על ה"למה", כי ה"למה" הוא מה שמחזיק אותך בימים שבהם עוד אין הרגל.

איך בונים טבע שני לפני גיבוש

1. הרגל אחד. לא חמישה. מי שמשנה הכל בבת אחת לא בונה שום דבר.
2. קטן מספיק ליום הכי גרוע שלך. אם הוא דורש מצב רוח טוב, הוא לא יהפוך להרגל. 5 דקות עם ה"למה" עדיפות על שעה שלא קורית.
3. אותו זמן, אותו מקום. ההרגל נתלה על משהו שכבר קיים: אחרי צחצוח שיניים, לפני הארוחה, ברגע שהשעון מצלצל.
4. 40 יום עם לוח. כל יום וי. איך בונים אותו, במאמר על לוח 40 הימים.
5. לא מחכים לחשק. בימים הראשונים אין חשק, וזה בסדר. "אחרי המעשים נמשכים הלבבות", כתב ספר החינוך. החשק בא אחרי המעשה, לא לפניו. אצלי זה קרה עם משהו קטן: ברכות. שמעתי הרבה על הכרת הטוב וזה לא חדר. רק כשהתחלתי פשוט להכריח את עצמי, זה נהיה שלי.

הרגלים ששווה לקחת לגיבוש

לא כל הרגל שווה אותו דבר. אלה שעובדים הכי טוב בשטח הם הקטנים ביותר:

• לקום מיד. השעון מצלצל, הרגליים על הרצפה. זה כלי הזריזות, והוא שווה מאמר משלו.
• לשתות בלי שצמאים. בגיבוש שוכחים. מי שרגיל לשתות בכל הפסקה לא שוכח.
• לשאול "מי צריך עזרה?" בסוף כל משימה. בבית זה נשמע מוזר. בגיבוש זה מה שרואים.
• נשימה אחת איטית לפני כל התחלה. לפני ריצה, לפני אלונקה, לפני הוראה. שנייה אחת שמחזירה את הראש.

התרגיל של היום (2 דקות)

קח דף וכתוב: ההרגל (אחד!) שאני מתחיל מחר, ומתי ביום הוא קורה. ואז תענה בכנות: האם הוא קטן מספיק ליום הכי גרוע שלי? אם לא, תקטין אותו עכשיו.

"לא להאמין כמה דבורה אחת קטנה יכולה לעשות בחודשים של התמדה. קל וחומר אתה." מתוך "המסע לסופר-על שבך".

המאמר הוא כלי מנטלי כללי, לא תוכנית אימון ולא ייעוץ רפואי.

שאלות נפוצות

מה זה "טבע שני" בהכנה לגיבוש?

הרגל שחזרת עליו כל כך הרבה פעמים, עד שהוא קורה בלי ויכוח פנימי, כמו ללכת לאכול כשאתה רעב. בגיבוש, כשכוח הרצון נגמר, הטבע השני הוא מה שממשיך לעבוד.

כמה זמן לוקח לבנות הרגל לפני גיבוש?

מניסיוני, בערך 40 יום של התמדה כדי שהרגל יתחיל להרגיש כמו חלק ממך. לכן הספר מציע לוח של 40 יום, ולהתחיל אותו לפחות 40 יום לפני הגיבוש.

למה כוח רצון לא מספיק בגיבוש?

כוח רצון הוא כמו סוללה: הוא נגמר כשעייפים, רעבים ולחוצים, וזה בדיוק המצב בגיבוש. הרגל לא צריך סוללה. הוא עובד גם כשהראש כבר לא.

להמשך קריאה