"הבן שלי לא רוצה להתכונן לגיבוש": איך מדברים איתו

הגיבוש בעוד חודש וחצי. אתם רואים את המודעות בטיקטוק, את החברים שלו רצים בערב, את הספר שקניתם לו מונח סגור על השולחן. והוא? בטלפון. כששואלים, "בסדר, אני אתאמן". וזה לא קורה. ואתם מתחילים להרגיש שאתם רוצים את זה יותר ממנו.

שמעתי את המשפט הזה מהורים רבים במשך השנים. "הוא לא רוצה להתכונן". וכמעט תמיד, כשדיברתי עם הבן, התברר שהמשפט לא מדויק. הוא רוצה. הוא רק לא יודע איך, או מפחד, או עוד לא החליט שזה שלו. ההבדל קובע מה לעשות.

ארבע סיבות שמסתתרות מאחורי "לא רוצה"

1. המטרה שלכם יותר משלו. אולי אתם דיברתם על סיירת מכיתה ז'. אולי אח גדול. הוא הנהן, כי זה מה שעושים. אבל "למה" שבא מבחוץ לא מזיז אף אחד לרוץ בשמונה בערב.
2. פחד. זה הנפוץ ביותר, והכי קשה לראות. מי שלא מתכונן לא באמת נכשל. הוא "לא ניסה". ככה הראש מגן על עצמו מהאפשרות להשקיע הכל ולא לעבור. מבחוץ זה נראה כמו עצלות. מבפנים זה פחד.
3. לא יודע מאיפה להתחיל. "להתכונן לגיבוש" זה גדול ומעורפל. בלי תכנית, הדבר הכי הגיוני הוא לדחות.
4. באמת לא רוצה. זה קורה, וזה לגיטימי. לא כל נער צריך סיירת. אבל גם אז, השיחה שתיארתי למטה חשובה, כי היא מאפשרת לו להגיד את זה בקול במקום פשוט להיעלם לתוך הטלפון.

למה לחץ לא עובד

"אם לא תתאמן, לא תעבור". "תראה את יובל". "אני לא מבין אותך". כל אלה נשמעים כמו מוטיבציה, ועובדים הפוך. הם הופכים את ההכנה לעניין שלכם. ואז כל ריצה שהוא לא עושה היא גם ניצחון קטן במאבק מולכם. נער בן 17 יעדיף להפסיד גיבוש מאשר להפסיד בויכוח על מי שולט בחיים שלו. זה לא בגרות. זה גיל.

השיחה האחת

לא עשר שיחות. אחת. ככה היא נראית:

• זמן ומקום. באוטו, בהליכה, בזמן בישול. לא מול הפנים, לא בשולחן האוכל מול כולם. כשלא צריך להסתכל בעיניים, קל יותר לדבר.
• שאלה אחת פתוחה. לא "למה אתה לא מתאמן?". זאת האשמה עם סימן שאלה. במקום: "מה היית רוצה שיקרה שם?" או "מה הכי מלחיץ אותך בגיבוש הזה?". ואז שקט.
• להקשיב בלי לתקן. הוא יגיד משהו לא מדויק, או מפחיד, או "לא יודע". אל תתקנו. "לא יודע" אחרי עשר שניות של שקט הופך לרוב למשהו אחר.
• לא להציע תכנית. ברגע שאתם בונים לו תכנית, היא שלכם. במקום: "מה הצעד הכי קטן שהיית מוכן לעשות השבוע?". ריצה אחת. דף אחד. שיחה עם מישהו שעבר.
• לסיים בלי סיכום. בלי "אז סיכמנו ש". בלי תזכורת למחרת. הזרע נזרע. תנו לו לנבוט.

מה עוזר בלי מילים

• לרוץ איתו. או ללכת. לא כמאמן, כחברה. אתם תתנשפו לפניו, וזה דווקא טוב.
• לדאוג לבית. אוכל מסודר, שעת שינה שקטה, פחות ויכוחים על דברים אחרים. רוב ההכנה המנטלית היא בכלל בית רגוע. על זה כתבתי במאמר להורים לפני גיבוש.
• לתת לו כלי, לא הוראה. הספר, או מאמר, מונח בלי מילה. "חשבתי שזה יעניין אותך" ולא "תקרא את זה".
• לחבר אותו למישהו שעבר. בן דוד, חבר של המשפחה, מדריך. נער ישמע ממישהו בן 21 מה שלא ישמע מכם.

כשהוא כן מתחיל

אל תחגגו. "יפה מאוד, סוף סוף!" הופך את הריצה הראשונה שלו למשהו שעשה בשבילכם. במקום: שום דבר, או "איך היה?". ואם הוא מחפש מבנה, הדבר הכי פשוט הוא לוח 40 הימים: הרגל אחד, וי כל ערב. הוא בונה, הוא מסמן, אתם לא מעירים על משבצות ריקות.

מתי כן לדאוג

אם ה"לא רוצה" מגיע עם שינוי כללי, שינה הפוכה, התנתקות מחברים, מצב רוח ירוד לאורך שבועות, זה כבר לא על הגיבוש. אז מדברים עם איש מקצוע, בלי קשר למיונים.

ואם הוא באמת לא רוצה

אז זה מותר. יש הרבה דרכים לשירות משמעותי, ו"למה" שהוא שלו למסלול אחר שווה יותר מ"למה" שלכם לסיירת. הדבר שהכי כדאי לכם לרצות הוא לא יחידה מסוימת, אלא נער שיודע למה הוא עושה מה שהוא עושה. את זה אפשר לבנות בכל מסלול.

התרגיל של היום (2 דקות, להורים)

קחו דף וכתבו: מה אני רוצה שיקרה לו בגיבוש? ואז, בכנות: כמה מזה שלי, וכמה מזה שלו? אחר כך כתבו את השאלה הפתוחה האחת שתשאלו אותו השבוע, ומתי.

הספר "המסע לסופר-על שבך – מהדורת הגיבוש" נכתב לנערים, בגובה העיניים. הורים רבים קונים אותו ומניחים. בלי "תקרא".

המאמר הוא מידע כללי, לא ייעוץ פסיכולוגי. אם אתם מודאגים ממצבו הרגשי של הנער, כדאי להתייעץ עם איש מקצוע.

שאלות נפוצות

למה הבן שלי לא מתכונן לגיבוש?

בדרך כלל אחת מארבע סיבות: המטרה היא שלכם יותר משלו, הוא מפחד להיכשל ולכן עדיף "לא לנסות באמת", הוא לא יודע מאיפה להתחיל, או שהוא באמת לא רוצה. לכל אחת יש שיחה אחרת, ולכן קודם מבררים ולא דוחפים.

איך לדבר עם נער שלא מתאמן לפני גיבוש?

שיחה אחת, לא עשר. באוטו או בהליכה, לא מול הפנים. שאלה אחת פתוחה כמו "מה היית רוצה שיקרה שם?", הקשבה בלי לתקן, ובסוף שאלה על הצעד הקטן הבא. בלי סיכום ובלי תכנית שלכם.

להמשך קריאה