איך תומכים בבן אחרי גיבוש שלא הצליח

הוא חזר. שתק באוטו, אכל משהו, נכנס לחדר. ואתם עומדים מחוץ לדלת עם עשרים משפטים בראש, ואף אחד מהם לא נשמע נכון. "זה לטובה"? "יש עוד אפשרויות"? "אני גאה בך בכל מקרה"? כולם נכונים, וכולם, בשבוע הראשון, מזיקים.

ליוויתי הרבה משפחות ברגע הזה, ועברתי אותו בעצמי מצד הבן: המסלול שלי לא נגמר איפה שתכננתי. המאמר הזה הוא על מה שעוזר, לפי שלבים, ועל מה שמזיק גם כשמתכוונים טוב.

הימים הראשונים: כמעט כלום

• אוכל ושינה. הגוף שלו חוזר מגיבוש. לפני שהראש יכול לעבד, הגוף צריך להתאושש. אוכל שהוא אוהב, בלי שיחה מסביב.
• "אני פה." שלוש מילים, ולא יותר. לא "אם תרצה לדבר", שמעמיס עליו החלטה. פשוט להיות בבית, זמינים, לא דוחפים.
• בלי ניתוח. לא "מה קרה בדיוק", לא "מה הם אמרו". הוא בעצמו עוד לא יודע. ושאלות עכשיו נשמעות לו כמו חקירה.
• בלי פתרונות. "יש עוד גיבושים", "אפשר לערער", "דיברתי עם מישהו". גם אם זה נכון, בשבוע הראשון זה אומר לו "האכזבה שלך לא לגיטימית, בוא נתקדם". הפתרונות יחכו. הם לא בורחים.
• בלי "אמרתי לך". גם לא ברמז. גם לא "אולי אם היית מתאמן יותר". הוא כבר אומר לעצמו את זה פי מאה.

השבוע השני: שאלה אחת

כשהוא מתחיל לצאת מהחדר, לדבר, לחזור לשגרה, אפשר שיחה אחת. באוטו, בהליכה, לא מול הפנים. שאלה פתוחה: "מה היה הכי קשה שם?". ואז שקט. והקשבה בלי לתקן, גם כשהוא אומר דברים לא מדויקים על עצמו ("אני לא בנוי לזה"). לא מתווכחים עם הכאב. מקשיבים לו. השיחה הזאת דומה מאוד לזו שתיארתי ב"הבן שלי לא רוצה להתכונן": שאלה אחת, הקשבה, בלי תכנית, בלי סיכום.

מה כן לתת לו, כשהוא מוכן

1. לגיטימציה לכאב. "זה כואב כי זה היה חשוב לך. זה בסדר." לא "זה לא נורא".
2. את השאלה על ה"למה". לא ישר. אבל בשלב מסוים השאלה "מה בעצם רצית משם?" פותחת משהו. אם התשובה היא "להיות משמעותי", "לתת את המקסימום", אז זה לא נגמר, יש לזה עוד דרכים. על זה כתבתי לו ב"לא התקבלתי לגיבוש": מה עושים עכשיו, כולל מה לבדוק במידע הרשמי ותכנית ל-30 יום. אפשר לשלוח לו את הקישור, בלי מילה.
3. מישהו שעבר את זה. בן דוד, חבר של המשפחה, מישהו שנפל בגיבוש ומצא את דרכו. הוא ישמע ממנו מה שלא ישמע מכם.
4. את המידע, לא את ההחלטה. אם יש אפשרויות (מיון חוזר, מסלול אחר), אפשר לברר ולשים על השולחן. ההחלטה שלו. אם אתם מחליטים בשבילו, גם המסלול הבא יהיה שלכם.

הבניין

בספר כתבתי על זה פרק שלם: בניין לא מתחילים מהקומות. קודם חופרים, ודווקא משם בונים גבוה. נפילה שוברת את הבניין הישן כדי שאפשר יהיה לבנות קומה נוספת. אני אומר את זה גם מניסיוני: סיימתי את גיבוש שייטת 13, ובסוף שירתתי במקום אחר לגמרי, ודווקא שם הבנתי מה ה"למה" שלי. לא צריך להגיד לו את זה עכשיו. אבל כדאי שאתם תדעו את זה, כי הוא יראה בפנים שלכם אם אתם מאמינים שזה סוף הדרך.

מה לא לעשות, בשום שלב

• לחגוג בשבילו שזה נגמר. גם אם בסתר אתם מוקלים. הוא יראה.
• להשוות. "הבן של X גם לא עבר ועכשיו הוא...". לא עוזר. אף פעם.
• להתקשר ליחידה. או לבקו"ם, או למי שאתם מכירים. גם אם יש ערעור, הוא עושה אותו. לא אתם.
• להפוך את זה לנושא הבית. שיחות בלחש במטבח, דאגה בעיניים. הבית צריך להישאר רגיל.

מתי לדאוג באמת

שבוע-שבועיים של עצב, עצבנות, סגירות, הם תגובה בריאה לאכזבה גדולה. מה שדורש תשומת לב: אם אחרי כמה שבועות אין שום שיפור. שינוי גדול בשינה או באכילה. התנתקות מחברים. אמירות שמדאיגות אתכם. אז לא מחכים, ומתייעצים עם איש מקצוע. זה לא כישלון שלכם ולא שלו. זה מה שעושים.

התרגיל של היום (2 דקות, להורים)

כתבו את המשפט שהכי רציתם להגיד לו היום. ואז כתבו מה הוא היה שומע בו. אם יש פער, המשפט מחכה. השבוע: "אני פה", אוכל, ושקט.

המאמר הוא מידע כללי וכלי מנטלי, לא ייעוץ פסיכולוגי. אם המצוקה לא יורדת אחרי כמה שבועות, או שיש סימנים מדאיגים, כדאי לפנות לאיש מקצוע.

שאלות נפוצות

מה אומרים לבן שלא עבר גיבוש?

בימים הראשונים כמעט כלום: "אני פה", אוכל, שקט. לא "זה לטובה", לא "יש עוד אפשרויות", לא "אמרתי לך". כשהוא מוכן לדבר, שאלה פתוחה אחת ("מה היה הכי קשה שם?") והקשבה בלי לתקן.

כמה זמן נורמלי להיות מדוכא אחרי גיבוש?

שבוע-שבועיים של עצב, עצבנות או סגירות הם תגובה טבעית לאכזבה גדולה. אם אחרי כמה שבועות אין שיפור, או שיש שינוי גדול בשינה, באכילה, בחברים או במצב הרוח, זה הזמן להתייעץ עם איש מקצוע.

להמשך קריאה