כאבים ופציעות קטנות בגיבוש: הראש מול הגוף

ביום השני של הגיבוש הכל כואב. הרגליים, הכתפיים, הגב, מקומות שלא ידעת שיש. ומישהו לידך צולע, ושואל את עצמו בשקט אם זה "סתם כואב" או משהו אחר. לשאלה הזאת יש שני צדדים: אחד רפואי, ועליו לא אני מחליט ולא אתה. השני בראש, ועליו המאמר.

הסתייגות לפני הכל: אני לא רופא. על כל דבר שמרגיש לא נכון, מדווחים לגורם הרפואי בשטח. זה לא רק הכלל. זה גם מה שחכם.

שני סוגים של כאב

יש כאב שהוא חלק מהעניין: שרירים שצורבים, כבדות ברגליים, כאב כללי שמתפזר בגוף אחרי יום של מאמץ. הוא לא נעים, הוא מוכר למי שהתאמן, והוא בדרך כלל לא מסוכן. ויש כאב אחר: חד, נקודתי, שמופיע פתאום, שמחמיר ככל שממשיכים, או שמשנה את הצורה שבה אתה הולך ורץ. הסוג הזה הוא סימן, ולא מבחן.

הכלל שאני אומר לכל מי שאני מלווה: הראש מתמודד עם הסוג הראשון. הרופא מתמודד עם השני. ומי שלא בטוח באיזה סוג מדובר, מדווח. תמיד.

למה שתיקה היא לא גבורה

יש נערים שמסתירים פציעה בגיבוש כדי "לא להיראות חלשים". זאת טעות משני כיוונים. רפואית, פציעה שממשיכים איתה עלולה להחמיר, ואז זה לא רק הגיבוש שנגמר. ומנטלית, מי שמסתיר מתחיל לשקר לצוות ולעצמו, וזה בדיוק מה שמתבוננים בו. בצבא, "לא לדווח" הוא לא אומץ. הוא חוסר אחריות. בספר כתבתי שהכלי השמיני הוא "מי שמשתדל מקבל כוח": לעשות את כל מה שבידיים שלך. לדווח על כאב חשוד הוא חלק מ"כל מה שבידיים שלך".

מה הראש עושה עם כאב רגיל

אחרי שהחלטת (או שהרופא החליט) שזה כאב של מאמץ, נשארת השאלה איך ממשיכים איתו. פסיכולוגים של ספורט עובדים על זה כבר שנים, ויש כמה כלים פשוטים:

1. להפריד כאב מנזק. המשפט "זה כואב, זה לא שובר" מדיבור עצמי בגיבוש עושה בדיוק את זה. הכאב הוא מידע, לא פקודה.
2. לשים את הכאב במקום. במקום "הכל כואב", לתת לו שם וגודל: "השוק השמאלית, בינוני". כאב מוגדר קטן יותר מכאב מעורפל. זה טריק ישן, והוא עובד.
3. לצמצם את האופק. "עד העץ" במקום "עוד שלוש שעות ככה". הכאב גדל כשחושבים כמה עוד.
4. להסתכל החוצה. כשאתה עוזר למישהו אחר, אתה שומע פחות את הגוף שלך. זה לא דמיון. זה תשומת לב, ויש לה כמות מוגבלת.
5. לנשום. נשיפה ארוכה מרגיעה את הגוף תוך שניות. שלוש טכניקות בנשימה: 3 טכניקות לרגע לחץ.

הדקה שאחרי פציעה קטנה

נקעת, נחבלת, שפשפת. דיווחת, ואמרו לך שאפשר להמשיך. עכשיו יש רגע קצר שבו הראש אומר "זהו, זה נגמר לי, אני כבר לא אותו דבר". הרגע הזה דומה מאוד לנפילה בגיבוש, ועליו כתבתי בנפלת? ככה קמים: שלושה צעדים, ואז המשימה הבאה. הפציעה הקטנה לא קובעת את הגיבוש. מה שאתה עושה בדקה שאחרי, כן.

מה עושים לפני, כדי שיכאב פחות

• בדיקה רפואית לפני תקופת האימונים. רופא משפחה, לפני שמתחילים להעמיס. זה כתוב גם בספר, בעמוד הראשון.
• תכנית עם מאמן, לא מהרשת. רוב הפציעות הקטנות לפני גיבוש הן מעומס שעלה מהר מדי.
• שבוע אחרון קל. גוף שמגיע שחוק נפצע יותר. בשינה ואוכל בשבוע שלפני הסברתי למה.
• נעליים מוכרות. לא חדשות ולא "של הגיבוש". מה שהתאמנת איתו.

התרגיל של היום (2 דקות)

כתוב בשתי שורות: "כאב שאני ממשיך איתו נראה ככה...", "כאב שאני מדווח עליו נראה ככה...". תכתוב את זה עכשיו, בראש צלול, כי בגיבוש הראש לא צלול. ותוסיף שורה שלישית: "כשאני לא בטוח, אני מדווח".

המאמר הוא כלי מנטלי כללי, לא תוכנית אימון ולא ייעוץ רפואי. כאב חד, חריג, מתמשך או כל סימן מדאיג הם סיבה לעצור, לדווח ולהיבדק אצל רופא, לא להמשיך.

שאלות נפוצות

מה עושים עם כאב בגיבוש?

קודם מבדילים: כאב של עייפות ומאמץ (שרירים, צריבה, כבדות) הוא חלק מהעניין, ומה שעוזר הוא הראש. כאב חד, נקודתי, שמחמיר או משנה את הצורה שבה אתה זז הוא סימן לעצור ולדווח למדריך ולגורם הרפואי. כשלא בטוחים, מדווחים.

מותר להמשיך בגיבוש עם פציעה?

את ההחלטה הזאת לא מקבלים לבד. מדווחים, והגורם הרפואי בשטח מחליט. להסתיר פציעה כדי "להוכיח" משהו עלול להחמיר אותה ולסיים לך לא רק את הגיבוש.

להמשך קריאה